השאלה
היי, יש לי שאלה. תודה רבה על ההזדמנות לקבל ממכם מענה 🙂
השאלה היא כזו:
כל הזמן אומרים שנתינה היא כוח, ועוד הרבה תיאורים ומילים יפות.
אני מרגישה שהפסדתי הרבה בגלל שהתמסרתי ונתתי. הייתי שמחה לדעת באמת לאמיתה למה לתת זה דבר חשוב?
אולי נכון שכל אדם ידאג לעצמו, בלי להרגיש מחוייב לאחר ולהיות תלותי בו. כמובן לא להיות אנוכיים, אבל לטפח את המקום שלי לפני מישהו אחר.
באופן אישי אני כותבת את המילים האלו, אחרי שהתמסרתי כל כך הרבה.. כשמבקשים ממני עזרה קשה לי מאוד לסרב. יש לי נקיפות מצפון להגיד לא. אני מאמינה שיכולתי להיות במקום טוב יותר אם הייתי יודעת לשים גבולות.
איך יודעים בעצם איפה הגבול? מתי עוזרים ונותנים ומתי דואגים לעצמינו?
ושוב, כבני אדם שבכל דבר כביכול יש לנו אינטרס קטן, אפילו אם זה אומר לנקות את הנקיפות מצפון שלנו שזה גם אינטרס.. מה למעשה הרווח מהנתינה? ברור לי שזה נותן תחושת סיפוק, אבל אני חושבת שסיפוק אפשר למצוא גם במקומות שאני תורמת לעצמי באופן ישיר. הייתי שמחה לדעת מעבר לתארים והקלישאות במה תורמת לי הנתינה. אולי תוכלו לעזור לי להסתכל על כל העניין הזה בפרספקטיבה אחרת. נתינה שנהנים לעשות אותה או כאשר הנתינה היא הדדית, זה בהחלט חיובי, אבל כשזה אחרת מהי התועלת?
להצגת התשובה לחצי כאן
שלום לך יקרה
טוב שכתבת לנו. השאלה שלך חשובה מאוד. היא שאלה עמוקה, ומספרת שאת אדם עמוק שחושב ולא נותן לחיים לעבור לידו.
לא בטוחה אבל נדמה לי שבתוך השאלה שלך אני מזהה הרבה כאב ואכזבה ותסכול מכל הפעמים שנתת והתמסרת ובסוף אולי נשארת מרוקנת.
את מספרת שכשמבקשים ממך עזרה את מרגישה מצפון וקשה לך להגיד לא ושאם תדעי לשים גבולות תוכלי להיות במקום טוב יותר.
את מחפשת להבין מזה באמת נתינה שנהנים ממנה, נתינה לא מתוך מצפון. נתינה שיש בה הדדיות. שרואים בה את שני הצדדים.
וזה כמו שאמרתי קודם, שאלה מאוד עמוקה ובוגרת. ניכר שזו שאלה שהתבוננת וחשבת עליה במשך זמן. יש פה ממש תהליך מחשבתי עמוק.
אני יכולה להרגיש את הכאב וזה מאוד מובן.
כולנו רוצים להרגיש שרואים אותנו. מעריכים את הנתינה שלנו. אנחנו גם רוצים שתהיה לנו אפשרות לבחור. וגם אם נבחר לא לתת, שעדיין יאהבו אותנו.
אז קודם כל בואי ניקח רגע נשימה עמוקה.
תני חיבוק לעצמך. מגיע לך.
שימי רגע את היד על המקום בו את מרגישה כאב. תהיי שם רגע בכאב הזה.
הכאב הזה, כמו כל כאב, הוא כאב מרפא.
כאב מביא אותנו ללמידה, לצמיחה, להבנות חדשות ומיטיבות עבורנו.
בזמן שאנחנו כואבים אנו עושים בירור פנימי, נותנים מקום למה שאנחנו מרגישים
ובלי לשים לב אנחנו מתחזקים וצומחים. זה משהו שנראה אותו לאחר זמן. איפה היינו אז ואיפה אנחנו עכשיו. כמה גדלנו והתחזקנו.
וכבר עכשיו את יכולה לראות שיש דברים שאת מבינה טוב יותר מאיך שראית פעם. כבר עכשיו את יכולה לראות שיש נתינה שמסיבה לך כאב.
את כבר מתחילה לבדוק. רגע, איפה אני בכל הסיפור הזה של נתינה?
ועצם ההבנה הזו היא נקודת מפנה חשובה מאוד.
זה מראה שכבר את בעצמך מתחילה לעשות מקום עבורך.
את כבר לא מעוניינת להתמסר בלי גבול ולהמתין בתוכך למחווה, להערכה, לנתינה, לאישור על עצם היותך.
את כבר לא רוצה לתת כדי לא להרגיש מצפון, או פחד שלא יאהבו אותך, או שאולי ידחו, או שאולי יחשבו עלייך מחשבות לא טובות. מחשבות שאולי את חושבת על עצמך וגורמות לך לא להעריך ולאהוב את עצם היותך.
את רוצה לתת מתוך בחירה פנימית אמיתית. מתוך חוויה שאת רוצה לתת.
שזה לא לוקח ממך.
ובשביל זה יש עבודה לראות את מי שאת בלי קשר למה שתעשי או תתני. לאהוב את מי שאת ולראות את הטוב והיפה שבך בלי להשוות לאחרים. פשוט יהודיה מיוחדת ומתוקה שה' ברא. יצירה מופלאה ויחודית של ה'. עם יכולות ומתנות ורגישות גבוהה ואכפתיות והבנה עמוקה ולב שמבקש לתת באמת.
פשוט לאהוב אותך. את מי שאת. את כל כולך.
בלי שתצטרכי לעשות משהו כדי להצדיק את זה.
כי כשאוהבים מישהו באמת, אוהבים את עצם היותו. לא בגלל מה שמקבלים ממנו.
וגם את יקירתי, אהובה בעצם היותך. אפילו אם את לא תמיד מרגישה את זה. ה' אוהב אותך.
ואני בטוחה שיש עוד אנשים סביבך שאוהבים אותך.
באמת באמת את לא צריכה להצדיק את זה בשום נתינה ושום עשיה עבור אחרים.
ובאמת מגיע לך לאהוב אותך. לטפח את עצמך. לעשות עבורך את מה שעושה לך טוב ונעים.
ואחרי שתעשי עבורך, ותתני לך את מלא הכבוד והערכה והאהבה הראויים לך,
רק אז תוכלי להתבונן, מתוך מלאות פנימית. מתוך תחושה שאת אהובה. מתוך יציבות על מקומך, כשתהיי שם- אז תהיי מוזמנת להסתכל סביבך ולבחון האם יש מישהי שאת רוצה להעניק לה מתוך המלאות הזו שה' נתן לך? נתינה שמשמחת אותך. גם עכשיו וגם אחרי שתתני תרגישי סיפוק ושמחה מעצם זה ששימחת מישהו. מזה שה' נתן לך יכולות ומתנות וכוחות מופלאים.
מוזמנת לבדוק עם עצמך מהם המתנות המופלאות שקיבלת מה' ופשוט להתענג עליהם. להיות בהכרת תודה לה'. הכרת תודה כזו שממלאה את הלב!
ואת יכולה לחלוק מהם ולהעניק לזולת. וזה מסב לך עונג. נתינה שאת לא מרגישה חיסרון אחרי שנתת. שאת לא מרגישה שלקחו ממך משהו, שאת לא מרגישה שעשית משהו שהוא לא נכון לך באיזו שהיא צורה.
נתינה שאת לא צריכה לשכנע את עצמך לתת, או להתעלם מהקול הפנימי שלא בא לו. שזה פשוט נובע ממך.
ואם את מרגישה כרגע שזה לא נכון לך, שזה לא בגבול הטעם הטוב, שיש לך חלק בתוכך שלא שלם עם זה,
אז את פשוט חוזרת חזרה לעצמך, מחבקת אותך ובודקת עם עצמך ככה: "היי מותק מה את מרגישה? את זוכרת שאת הכי חשובה בעולם? את זוכרת שלתת זו בחירה ואם זה לא מתאים לך את עדיין אהובה?"
זה לא אומר עלייך כלום. וגם אם יש מצב שמישהו אחר לא יאהב את זה. אולי הוא יתרחק ממך אולי תחווי דחיה או רגש כואב אחר. את עדיין טובה ואהובה וזה בסדר כל מה שאת מרגישה. תתני מקום לכל מה שעולה ממך.
מה שקורה, שכאשר האני הפנימי שלנו לא מרגיש מספיק אהוב ובטוח. ושחווינו חוויות לא נעימות בחיים כמו דחיה. או שהתנו את האהבה אלינו את מי שאנחנו או במה שנעשה,
נוצרה אצלנו התניה שאנחנו חייבים לתת כדי להיות ראויים/ אהובים/ שלא ידחו אותנו וכו.
וכשיש לנו רצון לתת, זה מגיע כמובן גם ממקום אכפתי אבל יש פה גם חלק בתוכנו שמפחד.
כשאנחנו נותנים מתוך פחד / חרדה, אנחנו מרגישים כאילו אנו חייבים לתת.
תחושת החיוב לתת מגיעה מבחוץ. יתכן שמישהו קצת לחץ עלינו ועשה לנו קצת מניפולציה רגשית. אבל גם אם מישהו עושה לנו מצפון, זה עדיין לוחץ על משהו שקיים בתוכנו.
כשאנחנו שלמים עם משהו בתוכנו, אנחנו יותר שלוים ופחות קל להפעיל אותנו.
וגם אם אף אחד לא אמר כלום. יש כאן את הרגש שלי. את הפחד שלי. ואת המחשבות שאולי זה מה שחושבים עלי.
פחד לא מאפשר בחירה אמיתית. וכשאין לנו בחירה אז גם לא נוכל להרגיש הנאה מלתת. תענוג מגיע מתוך בחירה.
כשתרגישי שהחרדה יורדת, שאת לא חייבת לתת. שאין לך ייסורי מצפון. תוכלי ליהנות מלתת.
אז מה עושים עם הפחד?
נותנים לו מקום והכרה ואהבה. לא דוחקים בו ללכת ולא כועסים עליו. לפחד יש כוונה טובה. הפחד נועד להגן עלינו.
בנוסף, יש כל מיני הרגלים שאנחנו עושים כמו לתת כדי שירצו אותנו. ואגב רובנו מרצים ברמה כזו או אחרת או עם אנשים מסויימים.
ויתכן שבעבר, בילדות זו הייתה אסטרטגיה שהגנה עלייך, שלמדת בזכותה לקבל אהבה/ אישור והאמנת שבדרך אחרת לא תוכלי לקבל.
ועכשיו כבוגרת את כבר לא באמת זקוקה לאסטרטגיה הזו. רק שבתוכך אולי יש ילדה קטנה שעדיין פוחדת לא להיות אהובה, פוחדת להידחות וכו. והיא משתמשת באותם אסטרטגיות שכבר לא באמת יעילות לה.
ועצם זה שכבר לא מתאים לך לתת מתוך ריצוי מראה על ההתפתחות והגדילה שלך.
את מתחילה לראות שיש בתוכך גם ילדה שפוחדת וגם בוגרת שרוצה לבחור.
אז מה עושים?
נותנים לילדה את המקום והאהבה. מרגיעים אותה כשהיא פוחדת.
תזכירי לה שאת (הבוגרת) כאן איתה לשמור עליה ולאהוב אותה ללא תנאי.
ויחד עם זה תזכירי לזו הבוגרת שיש לה בחירה. והיא כבר לא חייבת. ושזה לא מסוכן לה שלא יאהבו אותה או ידחו אותה. כי יש לך אותך. את מי שאת. ושום פעולה שמישהו יעשה לא יכולה באמת לשנות את הערך שלך. את מי שאת.
אז לסיום. יש לך פה מסע בתוכך. לגלות את עצמך, את ערכך האמיתי שלא תלוי בנתינה שלך. לגלות את הגבולות שנכונים לך.
וזה מסע כי זה לא משהו שמבינים וזה משתנה בקסם. את כל פעם תגלי עוד. וכל פעם שתתני או לא ותרגישי משהו, תבדקי עם עצמך איך יכולת לדייק פה יותר ולראות אותך. ותזכרי שאת המסע הזה ה' יצר עבורך כדי שתגלי את עצמך האמיתי, הלא תלוי.
ודקה לפני סיום רוצה להוסיף משהו מענין מדיון שנערך בין בית שמאי לבית הלל לגבי מישהו שנפל לו מטבע ועני נהנה ממנו.
בית שמאי אומרים שזה לא צדקה כי האדם שנפל לו, לא התכוון.
בית הלל אומרים שזה צדקה, כי מה זה משנה אם האדם התכוון או לא? העיקר שהעני השביע את רעבונו
והלכה כבית הלל.
כל הדברים הטובים שנתת מעצמך עומדים לך כזכויות גדולות ונפלאות ולא משנה מתום איזה פוזיציה פנימית פעלת.
נתת ליהודי אחר וזה מופלא
ויקר בעיני השם מאד מאד.
באהבה ובהערכה. משיבה מאסק מי…
כתבי תגובה
התגובה תפורסם לאחר אישור המערכת
