קראתי את מה שכתבת בלי לנשום. זה באמת מפחיד!

ראשית, אני מודה לך על השיתוף הכל כך כן ואמיץ שלך. עצם היכולת שלך לשים במילים את התחושות, החרדות והמחשבות שמלוות אותך – זו כבר התחלה חשובה ומשמעותית.

אחרי זה, אני רוצה לומר לך שאת לא לבד. את לא מוזרה, לא "רגישה מדי", ולא חלשה. את פשוט אנושית.

אני רוצה שתדעי שאני לא קוראת בחוויה שלך רק "בעיה" – אלא גם נשמה עמוקה שמבקשת להבין, להכיל, לחיות – גם כשהחיים עצמם לפעמים מפחידים.

את מתארת משהו שכל כך הרבה אנשים מרגישים – אבל מעטים מעיזים לדבר עליו. הפחד מהמוות. לא מתוך מחלה, לא כי משהו "קורה" – אלא פשוט כי פתאום זה נופל: ההבנה הזו שאנחנו לא בשליטה ושהחיים אינם נצחיים. שהכל עלול להיגמר. שהחיים שבריריים.

הרבה פעמים אנחנו חיים בעולם שבו לא נעים או לא מקובל לדבר על פחדים "קיומיים" כמו הפחד מהמוות. אבל הפחד הזה – כמו גם הדחף להבין מה קורה "מעבר" – מלווה את בני האדם מאז ומעולם. אפשר אפילו לומר שזה חלק מהאנושיות שלנו: הידיעה שאנחנו בני תמותה, הידיעה שאין לנו שליטה מלאה על הזמן שלנו פה.

את מתארת חוויה עוצמתית: מחשבות שמגיעות פתאום, כמעט בפתאומיות, שמציפות אותך, משתקות, מעוררות בכי, פחד, חרדה. ברגע, את קולטת שהמוות לא חייב להיגמר במחלה או בזקנה – אלא שהוא יכול "ליפול" פתאום, גם על אדם צעיר ובריא. ואת צודקת. המציאות מראה לנו לעיתים כמה החיים שבריריים. זה אמיתי. וזה גם מפחיד. כל כך מפחיד, עד שמחשבה אחת יכולה להפוך לגל גדול שמטלטל את כל הנפש

הנפש שלך – שהיא חכמה ורגישה – מנסה למצוא ביטחון. אבל כשהיא לא מצליחה, היא מתריעה. בכי, מחשבות חודרניות, דפיקות לב – כל אלה הם לא "משהו מקולקל אצלך", אלא סימנים של עומס רגשי גדול מדי, שהנפש שלך מנסה להתמודד איתו. ואת באמת לא אמורה להתמודד עם זה לבד.

 מה קורה בתוכך כשזה עולה?

בכל פעם שהמחשבה הזאת באה, את פתאום נזרקת לתוך חוסר אונים. המחשבה לא נשארת בגדר "רעיון" – אלא היא מרגישה כמו סכנה מיידית. הגוף שלך מגיב אליו כאילו משהו עומד לקרות ממש עכשיו.

וזה מה שהופך את זה לכל כך קשה – את לא חושבת על מוות באופן פילוסופי, אלא מרגישה אותו בגוף, בלב, במיידי.

כשאת כותבת "אני פתאום יכולה לחשוב על זה וממש להתחיל לבכות מעצם המחשבה שבכל רגע אני יכולה פשוט למות" – אני שומעת לא רק פחד, אלא ממש סערה פנימית. אולי פתאום יש מין תחושת דחיפות, כאילו משהו "נשמט". אולי הדופק עולה, אולי הנשימה נעתקת לרגע, אולי יש תחושת מחנק, תחושת חוסר שליטה.

המוח שלך, ברגע הזה, לא מבחין בין מחשבה למציאות. הוא מתרגם את הרעיון של "מוות" לאיום אמיתי שמתרחש כאן ועכשיו. כאילו משהו מסוכן קורה בגוף, למרות ששום דבר חיצוני לא באמת קורה. וזו חוויה מאוד מטלטלת – כי היא משאירה אותך חסרת אונים, לבד מול סערה פנימית.

ובזמן הזה, משהו עמוק בפנים אולי מבקש לדעת:

"אבל למה זה בא לי? למה דווקא עכשיו זה כל כך חזק? למה אני מרגישה שזה עלול לקרות לי, בכל רגע?"

את כתבת שקרו כל כך הרבה מקרים שבהם חיים נגמרו, אני רוצה להציע לך רגע לעצור, לעצום עניים ולנסות להתבונן האם אחד מהמקרים ששמעת עליהם או נחשפת אליהם, הציפו אותך יותר מהאחרים?

אפילו אם הוא לא נגע אלייך ישירות – הוא נכנס לך ישר ללב, וערער יותר.

• האם מישהו קרוב אלייך חווה אובדן? או אולי את בעצמך חווית פרידה, מחלה, או שינוי גדול לאחרונה?

גם שינויים טובים – כמו מעבר, לידה של אח/אחות, קשרים עם חברות חדשות – עלולים לעורר בתוכנו את הפחד לאבד.

• כשהמחשבה על מוות עולה – היא באה עם תחושת בדידות? עם פחד מכאב? או אולי עם תחושת חוסר שליטה?

הפחד מהמוות הוא לפעמים גם פחד מהיעלמות, מכך שלא יהיה מי שיזכור אותנו, שלא תהיה לנו נוכחות בעולם.

• ואולי… יש בך חלק קטן שמרגיש שהוא צריך להיות תמיד בדריכות, כדי לשמור על החיים?

לפעמים אנשים רגישים במיוחד מרגישים שהם חייבים לחשוב על תרחישים קשים – כדי לא להיתפס לא מוכנים. זה מנגנון שמגן – אבל גם מתיש מאוד.

השאלות האלו יכולות לעזור לך להאיר את הפנים הפנימיות של הפחד. כי לפעמים, כשאנחנו רק בורחות ממנו – הוא תופס יותר מקום. אבל כשאנחנו מתבוננות בו, לאט לאט, עם עיניים עדינות – הוא מתחיל להתרכך. הוא כבר לא שולט בנו – הוא רק עוד קול בתוכנו, שמבקש אוזן קשבת.

בואי נעמיק עוד צעד, אם את מרשה לי.

הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישות פחד מהמוות, הפחד הזה יושב על עוד רגשות שקשה להרגיש: עצב, בדידות, תחושת חוסר שליטה, לפעמים אפילו געגוע – למשהו שלא ידענו שחסר.

אני רוצה לשאול אותך בעדינות – ותרגישי חופשייה לחשוב על זה לאט, בקצב שלך:

• מה קורה בתוכך כשאת מדמיינת את עצמך "לא כאן"?

האם עולה פחד ממה שיקרה לאנשים שקרובים אלייך? פחד שלא תספיקי? שלא תודעי?

או אולי עולה עצב עמוק, מין תחושת קיפוח – שמה שיפה ויקר עלול להיגמר לפני שדי?

• האם יש בך לפעמים תחושת אשמה – על זה שאת מפחדת?

לפעמים נשים רגישות ובעלות אמונה חשות "שאסור לפחד" – שהפחד מהמוות הוא הוכחה לחוסר אמונה, או חולשה. אבל זה לא נכון. מותר לפחד, גם אם מאמינים. לפעמים דווקא בגלל שאנחנו מאמינות – אנחנו מרגישות את העוצמה של החיים, ולכן גם את החשש לאבד אותם.

• מה היית רוצה שיקרה לך, ברגעים שהפחד עולה?

האם היית רוצה מישהו שיחזיק לך את היד? מבט חומל? מילים שקטות שאומרות "אני איתך, זה יעבור"?

יש בתוכך ילדה פנימית – קטנה, עדינה – שמבקשת הגנה. והיא צריכה אותך. לא כדי להסביר לה שהכול בסדר – אלא כדי שתהיי שם איתה. פשוט ככה.

אני עכשיו רוצה להציע נקודת מבט נוספת:

 הפחד שאת מרגישה – הוא גם סימן לאהבה שלך לחיים

אם לא היית אוהבת את החיים, את עצמך, את היקרים לך – לא היה מפחיד לאבד את זה.

אז כל פחד הוא גם עדות למה שחשוב לך. וזה דבר יקר.

ועדיין – את לא אמורה להיאחז כל כך חזק עד שכואב לך להחזיק. ויש דרך אחרת.

הרבי לימד פעמים רבות שהמיקוד של האדם צריך להיות בחיים, לא בפחד מהמוות. בפועל, כשהאדם מתמקד בשליחות שלו בעולם הזה – גם הקיום שלו הופך משמעותי יותר וגם הפחד מתעמעם.

הרבי האמין בכוח של מחשבה טובה, עשייה חיובית והתמקדות במה שאפשר לתקן ולבנות. הוא גם חזר שוב ושוב על כך שצריך לחיות מתוך ביטחון בה' ולדעת שה' אוהב אותנו ומשגיח עלינו תמיד.

 מה אפשר לעשות בפועל?

 להקשיב לפחד – בלי לאפשר לו להשתלט

כשהמחשבה עולה, נסי לומר לעצמך בלב:

"אני שומעת אותך, פחד. אני מבינה למה אתה כאן. אבל אני חיה. עכשיו. נושמת. לא אעזוב את עצמי."

כן, זה אולי נשמע מוזר לדבר כך לעצמך – אבל זו דרך עדינה לייצר בתוכך "מבוגר פנימי" – חלק יציב ובטוח שמכיל את ההיסטריה, ולא נבלע בה.

 לתרגל חזרה לקרקע

כשהמחשבה באה – חזרי לגוף. הרגישי את הרגליים על הרצפה. תזכרי איפה את נמצאת. זה נקרא grounding.

הפחד מהעתיד מנתק אותך מהרגע – ולכן הריפוי מתחיל בחזרה אליו.

 לחפש ליווי רגשי

אני מאמינה שלנפש שלך מגיע ליווי. מגיע לך מקום בטוח לדבר על זה, לבכות, להבין מה בדיוק מפעיל את זה, ואולי גם לגעת בשכבות עמוקות יותר: על שליטה, על פרידה, על בדידות, על החיים עצמם.

זה לא חייב להיות מאבק שאת נלחמת בו לבד. בטיפול, אפשר ללמוד איך לא להיבהל מעצם הפחד. איך להרפות את הגוף והלב מולו. ואיך להפוך אותו ממפלצת – לקול. פשוט קול שמבקש ביטחון.

 ולפעמים – רק לנשום

יש ימים שבהם לא צריך לנתח כלום. רק לומר לעצמך:

"אני חיה. עכשיו. וזה מספיק."

אז איך נושמים ? שבי בנוחות עם גב זקוף, עצמי עיניים בעדינות אם נעים לך, והניחי יד על הבטן. התחילי לנשום בקצב קבוע: שאיפה דרך האף למשך 5 שניות, החזקת האוויר בריאות ל-5 שניות, נשיפה איטית דרך הפה ל-10 שניות, ואז שהייה ללא אוויר ל-4 שניות. זה סבב אחד. חזרי על הסבב 4–6 פעמים. תוך כדי, אפשר לחזור בלב על משפט מרגיע כמו: "אני בטוחה. הגוף שלי נרגע." הנשימה האיטית מאותתת לגוף שהכול בסדר, ועוזרת להרגיע את הלב והמחשבות. הנשימה משפיעה ישירות על מערכת העצבים. כשאת נושמת לאט ובקצב קבוע, את מאותתת לגוף שהכול בסדר – וזה מתחיל להרגיע את הלב, את השרירים ואת המחשבות.

 ואת?

אם את קוראת את השורות האלה – סימן שאת בוחרת להתמודד. את כבר לא רק בתוך הפחד, את גם מתבוננת עליו. וזה צעד עצום.

המחשבות על מוות יכולות להיות חזקות, אבל הן לא חזות הכול. הן לא את. הן רק גלים שעוברים, ואת הים שמתחת.

ככל שתמשיכי להקשיב לעצמך, לזהות מה קורה בתוכך, ולענות למחשבות בקול רגוע, את תתחילי להרגיש שיש בך כוח. לא כוח שמוחק את הפחד – אלא כזה שמחזיק אותך גם כשהפחד שם.

המטרה היא לא "להפסיק לפחד", אלא לדעת לחיות גם כשיש פחד – בלי לתת לו לנהל אותך.

רק לזכור:

בכל רגע של פחד – יש גם רגע של בחירה.

ובכל נשימה עמוקה – יש התחלה של שקט.

אני מאמינה שאת יכולה לתרגל את כל זה ולהרגיש הרבה יותר טוב עם עצמך!!!

ועוד נקודה קטנה-גדולה, יש לך אבא-רבי שאוהב אותך ודואג לך, בתקופות שאת מרגישה הצפה, בימים שהפחד תוקף אותך יותר, תכתבי לו, הוא שם תמיד, מקשיב ונכון לעזור.

בחיבוק קרוב,

המשיבה…