השאלה
אנחנו בזמן שאמור להיות מאד שמח, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשמוח.
הארץ שלנו שתתה כל כך הרבה דם בשנה האחרונה… אני מסתכלת על תמונות של חיילים שנפלו במלחמה, ופשוט בוכה… אני לוקחת את זה בצורה אישית וכואבת, אפילו שאני לא מכירה באופן אישי.
אחרי שאני שומעת על פיגוע שהיה, אני ממש מתקשה לחזור לתפקד. אני שוב ושוב חושבת על האנשים שהחיים שלהם נגדעו בפיגוע. איזה נורא זה.
לפעמים אני נזכרת סתם כך באמצע יום באיזה שם או תמונה של מישהו שנהרג וזה עושה אותי עצובה.
אני לא יודעת איך אני אמורה להתייחס לזה. זה חיובי או לא? ומה עושים עם זה?…
להצגת התשובה לחצי כאן
שלום יקרה
אני קוראת אותך והלב שלי מתמלא בתחושת הערכה וחמלה בו זמנית.
הערכה על המקום המחובר הזה שלך לכל עם ישראל, על ההרגשה האמיתית והפנימית שלך לכאב של אחד אחר מישראל, והרצון שלך לתת מעצמך כדי שיהיה לו טוב יותר, הרצון שלך לכאוב את הכאב ולחבק את הצער.
מאידך אני חומלת על הכאב שלך, התמונות , הבילבול האם אני פועלת כפי שצריך ומצופה ממני? האם אני מועילה עם הכאב שלי? מה עליי לעשות???
תדעי, שזה מרגש
לב יהודי חם ובועט.
בספר הזכרונות כתוב כמה ר' ברוך עמל להגיע לדרגה כזאת של להרגיש יהודי אחר.
ולך זה בא ככה. בטבע. זה מדהים.
את מדהימה.
לפני שנכנס לכלים המעשיים, הייתי רוצה לומר כמה מילות חסידות, שהרי קיבלנו אצלינו בבית את המרפא האמיתי לכל התחלואים.
בקונטרס אהבת ישראל, מציין הרבי הצמח צדק את עובדת היותנו קומה אחת. כולנו מגיעים מתוך אוצר נשמות אחד גדול וכל נשמות ישראל שירדו או שיירדו אי פעם לעולם מגיעות מאותו המקום.
בטח שמעת אינספור פעמים את המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה"- זה ההסבר העמוק של זה.
ולכן, כשכואב ליהודי אחד, מצד האמת האמיתית של הנשמה הטהורה הכאב הוא משותף, מחובר וכואב לשאר הנשמות.
לכן. כשמישהו נהרג, זה כואב לכולנו. כאב אמיתי . בבשר החי…
וכאן אני נכנסת לשאלה שלך.
נכון, מצד האמת, זה כואב, זה שייך לך במידה מסויימת, אבל כמו שאת שואלת בחכמה רבה, האם זה מועיל להתבונן בזה כל הזמן. האם זה נכון לכאוב ולהיות עצובה לעיתים תכופות. האם העצב שלך נותן לאותו החלל את מה שהוא זקוק לו כעת כשהוא לא איתנו בעלמא דין?
למזלנו האדיר אנחנו יהודים! ואצלינו יש ממש ספר הוראות שעוזר לנו להבין מה נכון עבורנו, מה נכון עבור הסביבה שלנו ומה יועיל מעצם המעשים שלנו.
ותכף אכתוב על זה, אבל דקה לפני, ממש מתחשק לי ללמד אותך כלי חשוב מעולם הטיפול.
ישנן תנועות נפש מאוד דומות בחיצוניותן אך שונות מאוד בפנימיותן
האחת הזדהות
השניה אמפתיה
הזדהות- להרגיש את השני ולאפשר לתחושות שלו להפוך חלק ממני ממש באופן ששואב אותי לבור החשוך.
במקרה שלך, להרגיש את הכאב לתת לו לחלחל לי לסדר היום, לחוש את האובדן ממש ולהתבונן בתמונות הנרצחים בעייני רוחי עד שמשפיע על תפקוד.
אמפתיה – להרגיש את הכאב של השני ממש. אפילו עד כדי שזה נספג בתוכי, אבל באותו זמן להחזיק את הידיעה האלוקית ואת התקוה שעוד מעט יגיע האור. ואז אפשר לחמול עליו ולהעניק לו את התמיכה שהוא זקוק לה, מבלי ליפול לכאב שלו.
בשאלה שלך את מתארת את ההזדהות, ומחפשת את הדרך אל האמפתיה.
איך נותנים אמפתיה לנפטר? עושים עבורו מה שאפשר על פי יהדות: תהילים / לימוד/ צדקה לעילוי נשמתו, או כל מצווה אחרת. הקמת גמח לזכרם של כל החיילים עליהם את בוכה.
עשיית טוב מתוך כח הכאב.
זאת הטובה הגדולה והנצחית שתוכלי לעשות עבורו.
הרהורים אינסופיים והתבוננות בעצב כאב אובדן אינם מועילים לו, ובטח שלא לך… אדרבא הם פוגעים. הבעשט מסביר רבות ומפורט על כך בתורת החסידות לאורך הדורות שאת החטאים הגדולים ביותר יהודי עושה מתוך מקום עצוב. אי אפשר לעבוד את ה' באמת אלא מתוך שמחה.
ואיך תהיי שמחה עם כל הכאב הזה?
התבונני למדי והרחבי את ההבנה שלך באלוקות. כשתהיי במקום מורם יותר מהעולם, תוכלי לראות בהיר ורחוק יותר את רצון ה' וזה יתן לך רוגע ושקט פנימי.
בהצלחה רבה אהובה
ואני איתך ממש
בכאב העצום
ויחד עם זאת בהחזקת התקווה שעוד שניה עוד רגע
נפגוש את כולם בתחיית המתים
בגאולה האמיתית והשלימה!
כתבי תגובה
התגובה תפורסם לאחר אישור המערכת
שאלות נוספות