שלום לך יקרה,
כמה טוב שאת שואלת❣
מרגישה איתך כמה זה יכול להיות מכווץ ומיותר.. התחושה שמשהו קורה ולא
מובן, שמשהו מבפנים כל כך לא נוח וצר, משוו בגוף וגם בנפש לא רגוע, לא מוצא
מקום ומסתבך.. החוויה הזאת שגורמת תחושה של סבל.. שנראית מיותרת, מה
התועלת בזה? האם זה הכרחי?? רוצה להיות איתך רגע בדרך הזאת..
אז אכן גיל ההתבגרות מביא לנו הזדמנויות ואתגרים חדשים.. הגוף עובר שינוי
מאד גדול ומהיר בגיל הזה.
יש בגוף שלנו, של כולנו, חומרים מיוחדים הנקראים הורמונים. ההורמונים נוצרים
בבלוטות מיוחדות ונוסעים בכל הגוף על ידי זרם הדם.
בגיל ההתבגרות הם כאילו מתחילים לדפוק בדלת של כל מיני אברים ולקרוא להם
להתעורר.
הם אחראים על שינוי הגוף, על המערכת העיצבית שנעשית יותר רגישה ואפילו
על הרגשות!
עד עכשיו ההורמונים לא עוררו את הגוף ולכן הוא פחות ענין אותנו.
מה שתפס את צומת ליבנו בכיתות א' ב' ג' ד' ה' (פחות או יותר) היתה לרוב
ההצלחה בלימודים, אם אבא/אמא/מורה מרוצים ממך, המוסריות שלך שהתפתחה
ועברה תהליכים, ההתמודדות עם הרגשות שלכם..
והגוף, פחות תפס מקום..
אבל עכשיו בגלל ההורמונים הגוף שלנו כאילו נולד מחדש ואומר תקשיבו לי. יש
לי דברים חדשים להגיד לכן.
אחד השינויים הפיזיולוגיים אצל בנות הוא קבלת המחזור החודשי, תהליך מופלא

שקורה בגוף שלנו אבל ברגע הזה לא תמיד בנות חוות את המטרה והתכלית של
התופעה הזאת. כמו הרבה תהליכים בטבע ובבריאה, גדילה והתפתחות עוברת
דרך זמנים של שלכת.
יחד עם התפתחות הגוף, מתפתחת מאד היכולת השכלית. הבנה יותר מורכבת של
מצבים וכן המודעות. המודעות למה שקורה סביבנו, המודעות לעצמנו ולזולת.
כל מיני דברים שקיבלנו בילדות כמובנים מאליהם או שכלל לא שמנו לב אליהם,
פתאום מעוררים בנו יותר סקרנות ועניין. בגיל הזה מתפתחת חשיבה יותר
ביקורתית ורצון להבין ולכן לעיתים מתעוררות שאלות בכל מיני נושאים וחשוב
לנו לגבש דעות ועמדות ולברר ולבסס יותר מי אנחנו. עם מה אנחנו מזדהים ועם
מה אנחנו לא מסכימים.
התקופה הזו של מעבר ושינויים מאופיינת, בכך שהמוכר הברור והידוע אינו
מספק. מה שהבנתי לגבי עצמי או לגבי המציאות יכול להראות לי אחרת כרגע,
וזה מערער אותי כי עדיין לא מצאתי בתוכי את כל ההסברים שמניחים את דעתי.
בני נוער לעיתים, 'מתנערים' מדברים מסוימים עליהם התחנכו במטרה למצוא
את האמת הפנימית שלהם. הדרך הזו לעיתים מרגשת ומשמחת כי יש בה גילוי,
חידוש ועצמאות. ולעיתים מטלטלת, מעציבה ומתסכלת כי עדיין לא ברור ומובן
עד הסוף מה הדרך שלי, כמו גם ההרגשה שאני לא מבינה או לא מספיק מובנת…
החוויה הזאת של גיל ההתבגרות יכולה להרגיש כאילו נוצר חלל בנפש. מעין
תחושה של ריק, הנובעת מאובדן המקום הילדי,
התחושה היא שמאבדים את העוגנים שהיו לנו: כבר לא רואים את ההורים
כ'מושלמים', לא תמיד יש את מי לשאול ולא תמיד יש תשובות. התחושה הזאת
יכולה לעורר מבוכה, חוסר אונים ודכדוך.
לכאורה ה' היה יכול שבוקר אחד נתעורר מגובשים, עצמאיים, ויכולים לחשוב
חשיבה רב מימדית.
אם כן, מה היא מטרת הריק הזה שנוצר אצלינו בגיל ההתבגרות? הרי הריק הזה
יכול לייצר אצלנו סבל נפשי, כאב של בדידות ובלבול.
אלא, כדי להיות אדם יציב, אחראי, שאפשר לסמוך עליו, שיכול לחדש משהו
לעולם, משהו אמיתי, זקוקים תחילה לצלוח את הסבל והתסכול בגיל ההתבגרות.
העמידה בתסכול מחשלת אותנו להתמודדויות שיש בחיים בעתיד. העמידה
באתגרי הגיל מאפשרים לנו להתחסן, לבנות יכולות ולהתמיד. הרי בהמשך החיים
יקרה שנפגוש סיטואציות מתסכלות כמו, מסלול לימודים שתכננו ויצא אחרת

או כל דבר אחר שלא תמיד מסתדר כפי שהיינו רוצים… דווקא המפגש הזה עם
עצמנו בגיל ההתבגרות, מכשיר אותנו לצאת לדרך החיים ולהפוך לאדם שאפשר
לסמוך עליו.
שיתוף אנשים קרובים ואהובים עוזר או ממש כמו שאת עושה ושואלת פה! מאחלת
לך שתנצלי היטב את תוספת הכוחות והיכולות שמתפתחות בך בתקופה הזו,
ושתעברי בשלום את הטלטלות והסערות אם יהיו. אם יש נושא שתרצי לשמוע
עליו עוד, את ממש מוזמנת לכתוב לנו. זה נפלא שאת רוצה לדעת, הסקרנות
המיוחדת שלך זה בדיוק זה.

בהצלחה!
משיבה מ"אסק מי"