שלום לך יקרה!

נהניתי לקרוא את השאלה שלך!

יש בך כל כך הרבה כנות ואמת, ואהבתי את התיאור שלך על זה ש "קשה לך לרדת מהעץ"…

רואים שאת מודעת מאוד למה שעובר עליך וגם קולטת בדיוק מה אמא שלך מרגישה.

יש בך המון רגישות, ורואים שאת רוצה לעשות הרבה טוב רק שלפעמים זה מאתגר…

אם את שואלת את עצמך – למה זה קורה לי? למה אני מתנהגת באימפולסיביות? חשוב שתדעי שאת עכשיו בגיל הנעורים, גיל של מעבר מהילדות לבגרות, גיל בו הגוף עובר שינויים, ולכן יש לפעמים הורמונים שמשתלטים עלינו וגורמים לנו להתנהג אחרת ממה שאי פעם חשבנו.

אז מה צריך לעשות עם זה?

קודם כל לדעת את זה… כשתביני מה עובר עליך זה יקל עליך לקבל את זה שלפעמים את כועסת או חסרת סבלנות.

ואם את בודקת את מה שקרה ומגיעה למסקנה שסתם התרגזת, אז אני רוצה להציע לך דרך אנושית ופשוטה.

אחרי שנרגעת, ואמא שלך נרגעה, את יכולה לגשת למטבח, ולהגיד לאמא שלך, אמא, אני ממש מתנצלת שככה דיברתי, חזרתי הביתה עייפה ועצבנית ורציתי שתשאלי אותי מה שלומי.

אמא שלך בטוח תשמח בזה, תוכל להגיב ותוכלנה לדבר את מה שהיה ותוכלו להמשיך הלאה.

אם זה נראה לך מביך מדי, להגיד לאמא שאת טעית, או שזה קצת פוגע באגו, יש דרכים אחרות לעשות את זה.

למשל, לכתוב לה את זה במכתב. או אפילו פשוט לתת לאימא שלך חיבוק, היא כבר תבין.

זה הגיוני לפעמים לצאת באיפוס ולהתנהג בכעס לא מוסבר או מצבי רוח, אבל תמיד אפשר לתקן. או בשיחה ישירה עם אמא או בדרכים אחרות, בהם אמא תבין שאת מצטערת על מה שהיה.

זה נראה מהשאלה שלך שיש לך הבנה ומודעות למה שקורה לך, והעבודה שלך היא להיות יכולה לגייס אומץ וכח כדי לדבר את זה ולא לתת לרגע שהיה להרחיק בינכן.

מקווה שנתתי לך כמה כלים להבין יותר טוב מה עובר עליך ולדעת איך להתמודד.

בהצלחה!…