טיול הפתעות במסע החיים

איך הזמן עובר מהר, לא מספיקות להיפגש וכבר החופש מסתיים לו..
אבל אני חייבת לכן פרק על טיול ההפתעות שלי. אז.. הנה הוא.
דיברנו בפרק הקודם על שינון ועל סינון. הצלחת?!
היום אני רוצה לתת עוד כח. לזכור שהשליטה בידיים שלי!
שלי?!
שלי!
זה קרה אי שם, בשלהי אדר ראשון ה'תשפ"ב, ה-מ-ל-ח-מ-ה-!
בוקר לא שקט אחד החלטנו שיוצאים.
האמת. קיוינו ורצינו מאוד להאמין שזו לא מלחמה שלא תיגמר.
אלא מבצע דו-יומי שתיכף תיכף – מסתיים.
וממחשבה למעשה.
אחרי לילה בבית של שלוחים חברים (כאלה שלא גרים בקומה שלישית וצריכים לרוץ למרתף קר עם תריסר שכנים גויים) החלטנו שאם אנחנו בכל מקרה לא בבית נצא את הגבול. ככה כל הדואגים בארץ ובחו"ל יהיו רגועים יותר.
לקחת מזוודה? לא צריך בשביל מבצע בן יומיים, ובכל מקרה אנחנו לא בבית בשביל להתארגן על מזוודות ו…. ופשוט יצאנו.
השאלה העיקרית היא מה אומרים לילדים?! שרואים, שואלים, מחפשים תשובות…
מצאנו פיתרון!
סיפרנו להם על טיול הפתעות, אחד מיוחד שהוא רק שלנו.
מה זה אומר?
זו הפתעה!
כל בוקר נקום וה' ידריך אותנו מה הלאה. ועכשיו התחנה הראשונה – עוברים את הגבול.
5 בבוקר. רגשות מעורבים מלבישים חולצה אחת, השניה נמצאת בתיק הגב עם הפיג'מה הבודדה, וברגע שהעוצר נפתח (6 בבוקר) יוצאים למרכז העיר ומשם באוטובוסים אל הגבול (נסיעה שבשגרה לוקחת כ3-4 שעות מאודסה לקישינב בירת מולדובה לקחה לנו…. אינסוף… וב"ה ב19:40 נכנסנו לבית של השלוחים בקישינב מותשים אבל… הי, זה טיול הפתעות ?.
מפה לשם לאחר כמה שעות גילינו שאנחנו לא היחידים שיצאו, ושכבר אין טעם לחזור ו… שזה יקח כנראה קצת יותר מיומיים..
אופסייי. מה עושים?!
הא.. טיול הפתעות! חיכינו להברקה השמיימית שלא איחרה מלבוא. גיסה מלאכית שהזמינה אותנו אליה לשליחות, קנינו כרטיסים לעוד 24 שעות והעברנו יום שלם אצל השלוחים בקישינב (והי, החלפנו חולצה וכיבסנו את הקודמת – עשירים!).
למחרת, למי שלא אוחזת – יום רביעי כמעט לפנות בוקר (מוצ"ש יצאנו מהבית שלנו לביתם של שלוחים אחרים באודסה, שני על הבוקר יצאנו מאודסה, שני בלילה הגענו לקישינב שלישי בערב החלטנו לטוס וסגרנו כרטיסים לרביעי בבוקר). עלינו על מונית לכיוון רומניה (הטיסות יוצאות משם), שוב עוברים גבול ומגיעים, מחכים לטיסה שלנו והילדים מאושרים ממסע ההפתעות, תיכף תיכף יפגשו בני-דודים חברים ועוד חלומות. השער נפתח, ממתינים בתור ו….
"מה עם חיסונים לקורונה?"
מה? אבל מה הקשר קורונה? אנחנו יותר בכיוון של מחלמה. מפה לשם החליטו שאנחנו לא עולים על הטיסה.
זה היה הרגע שלי להתפרק.
אחרי ארבעה ימים מתישים בלי החדר שלי, הכרית שלי, הבית שלי… התחלתי לבכות. וכשהסתובבתי גיליתי שגם הבן שלי בן הכמעט חמש בוכה איתי. זה היה כבר יותר מידיי. נשמתי עמוק ושיננתי "חני. טיול הפתעות". ניגשתי אליו ושאלתי ממה הוא ככה עצוב והוא הסביר שהוא רצה לפגוש את הבני דודים וכבר להיות בבית.
ואז מצאתי את עצמי מרגיעה אותי ואותו יחד: "אתה זוכר שאנחנו בטיול הפתעות? זוכר שה' מארגן לנו את הטיול? ה' הוא המדריך טיולים הכי טוב. חשבנו שהמסלול שלנו לשם וטעינו, זה כנראה טיול של מישהו אחר. בוא נגיד תודה ונחכה, בטוח עוד מעט ה' יגלה לנו לאן הטיול שלנו…".
הוא נרגע, וגם אני קיבלתי כח. בלי סוף כח.
ב"ה עם ניסים גדולים ביום חמישי ב4 לפנות בוקר נחתנו פה, בארץ…
ולמה כתבתי את כל זה?!
בשבילך!
שתזכרי שכל החיים שלנו הם טיול הפתעות אחד גדול.
מה זה גדול? ענק. ארוך. ומתוכנן לפרטים.
נפלת? בדיים שלך לקום!
ה' מנהל את העולם. וגם אם נפלת זה חלק מהטיול, מהמסע, פשוט צריך לקום ולהמשיך.
והנה, החופש מסתיים.
ובטח את מוצאת את עצמך מסתכלת לאחור וחושבת מה היה…
התייחסתי להורים? למשפחה? לחברות?
אכלתי בריא או שטויות?
בזבתי את הזמן או ניצלתי כל דקה?
זכרתי תפילה, חת"ת צדקה?!
אז גם אם בחשבון הנפש תגלי אי אלו נפילות
תזכירי לעצמך שאת במסע הפתעות
ובכל רגע אפשר למחוק את הדמעות
ולקום להמשך המסלול.
אז בהצלחה גדולה, ומחכה לך בבלוג הבא.
ובינתיים, משימה קטנה ליום הקרוב, תחשבי על משהו שנפלת בו בימים האחרונים תעצמי עיניים תגידי לה' תודה על הניסיון ותנסי מחר בכל הכח לתקן ולעשות קצת יותר טוב. את יכולה!