ספורט אתגרי לנפש

שוב שלום לך :), האמת, לפני שנפתח המבצע היו לי חלומות על מה לכתוב. רציתי שנספיק להתוועד על החברות בחופש, ועל הכיבוד הורים בחופשה.

איך? למה? עד כמה? כי בינינו, מה יותר קל מלהיות עם עצמי, ולא משנה כמה בסדר אני וכמה אנצל את הזמן –

אנחנו חסידות חב"ד, ותמיד מלמדים אותנו 'לא להיות צדיק בפרווה' – לעצמינו, אז מה חשוב יותר מלחשוב בחופש על חברה?

והאמת, בדיוק קראתי משהו ממש ממש חזק מהרבי: ונוסף לזה: כיון שסיום והפסק זה הוא בזמן הקיץ, שאז, חלק מכן נוסעות מחוץ לעיר, ואפילו אלו שנשארות בעיר, יוצאות מבתי-הספר שלהן, כך, שישנם נסיונות מיוחדים, כיון שישנו הרבה יותר זמן פנוי, וחסרה גם ההשגחה של המורות והנהלת בית-הספר, ובהשקפה ראשונה נראה שמתרחקים מהמעיינות של היהדות – אזי מוטל תפקיד על כל אשה ובת בישראל, להבטיח לא רק את עצמה, שיהי' לה קיץ בריא ברוחניות, יחד עם קיץ בריא בגשמיות, אלא לפעול גם על אלו שרחוקים מכל האידיאלים של תורה ומצוות, להביא אליהם את "בארה של מרים", מעיין חי של "תורת חיים" ומצוותי' עליהם נאמר "וחי בהם", היינו, שחייו של כל יהודי תלויים בהנהגת חייו ע"פ תומ"צ. (שיחת יום א' פ' חוקת, בדר"ח תמוז, ה'תשכ"ו).

תחשבי איזה חזק זה, הרבי מבקש שלא נדאג רק לעצמינו אלא גם לחברה.

אבל זהו, החופש מסתיים ו…

ואז יש לנו 2 אופציות:

1. היית כל החופש עם חברות – אולי אפילו קצת יותר מידיי אבל לא היה שם שום קשר ל'חיים'.
2. את מי מעניין בכלל חברות בחופש?!

תחשבי רגע עם עצמך – איפה את ואיפה הן?!

זוכרת את תקופת המלון בברלין שלי? הצורך המטורף לשים גבול. להפריד בין המשפחה לבית היתומים. בין החדר שלי – כלומר הבית שלי, לבין רשות הרבים.

נראלי, שאף פעם לא מאוחר. ואולי בהשגחה פרטית דווקא עכשיו בשבוע האחרון זה זמן מתאים לחשוב גם על הבית – ועד כמה היית בו או לא היית בו בחופש,

וגם על החברות ועד כמה היית איתן בקשר אך לא בכיוון או לא היית בקשר,

ואז,

רגע לפני שמתחילים שנה עם כל המשמעות, העומס, והמסגרת,

לתקן.

להשקיע שבוע אחד במשפחה, לשים לב לכיבוד הורים,

להשקיע שבוע אחד בשימת לב לחברה שיכול להיות אין לה חשק לפתוח שנה כי אף אחת לא התייחסה אליה כל החופשה.

לשים לב לעצמך. וליצור רצון. רצון להיות בקשב למי שסביבך.

אני כותבת את זה וחושבת לעצמי על ההשגחה הפרטית היפה הזו שאיכשהו הבלוג הזה עולה רק עכשיו ולא שבועיים קודם – הדד ליין שלך למשימה כל כך קצר, אבל כל כך משמעותי.

'הכל הולך אחר החיתום' –

אם חודש אלול הוא הזמן לתקן שנה שלימה, מה יותר מהשבוע האחרון – הזמן לתקן חופש שלם.

ביום ראשון – את כל ימי ראשון של החופשה, ביום שני – וכו'..

ויודעת מה, אני עוצרת כאן. אמנם קצר. אמנם יכולתי לכתוב עוד הרבה, לספר לך על העושר בלהיות מחוברת למשפחה, לספר לך על העוגן שזה נותן (ומבטיחה לך, שגם אם בדיוק לפני עשר דקות רבת עם אמא או עם אחות מעצבנת – המשפחה היא הדבר הכי יקר שיש לך), ולכן, שווה שווה שווה לפתוח עיניים ולתת יד בשבוע האחרון.

אמנם יכולתי לכתוב עוד הרבה, לספר על כמה מציל חיים באמת יכולה להיות שיחת טלפון לחברה אחת שכל החופשה אף חברה לא חשבה עליה, או שיחת טלפון לחברות שבילית איתן כל החופש בכל העולם ויחד רגע אחד להתאפס ולהכין את עצמכן לשנה החדשה (ועל זה בבלוג הבא).

אבל אני עוצרת. לפני הסיפורים, וסומכת עלייך שתספרי פה שהצלחת. ועוד איך. לעשות את אתגר הספורט שלנו ולנצל הכי טוב שיש את היום ימי השבוע האחרונים של החופש, בהצלחה, חני.